אשליה רביעית:"ידעתי מראש!" – על חרטה ושליטה

כשדניאל היה בן 8 הוא אובחן עם הפרעת קשב. מיד אחרי האבחון התקשרתי לאמא שלי ואמרתי לה: 'האמת? אני בכלל לא מופתעת. ידעתי שמשהו לא בסדר. את זוכרת איך הוא לא ישן כתינוק? וכבר בגיל שנתיים ראיתי שהוא פעיל מדי: הוא לא ישב רגע במקום, פצצת אנרגיה. הייתי צריכה להקשיב לדודה בלומה כשהיא אמרה לי בגן שצריך לשלוח אותו לאבחון'.

המחשבה שקופצת מיד:

ידעתי. הסימנים היו שם כל הזמן מול העיניים. חבל שלא עשיתי משהו מוקדם יותר.

למה המסקנה הזו קופצת מיד?

כשאנחנו יודעים מה קרה בסוף – אנחנו בוחרים, באופן לא מודע כמובן, את האירועים המתאימים להסבר מתוך אלפי האירועים שהתרחשו בעבר. האירוע הסופי הופך אירועים רגילים לסימנים 'ברורים'. המוח נוטה לפרש אירועים לא מתוך התייחסות לרצף הכרונולוגי בו התרחשו, אלא מתוך התייחסות לתוצאותיהם הידועות בדיעבד. אמנם אנו מבינים כי אירועים מתפתחים מהעבר אל ההווה, אך התודעה שלנו משחזרת אותם בתנועה הפוכה, בראיה אחורנית – מהתוצאה אל הסיבה. כתוצאה מכך, אנו נוטים להאמין בקיומה של שרשרת סיבתית ברורה, גם כאשר בפועל קיימות חלופות סיבתיות רבות שיכלו להוביל לתוצאות אחרות.

חוקר בשם פישהוף גילה שלאחר שאנשים יודעים את התוצאה, הם משוכנעים שידעו אותה מראש — לא כי הם שקרנים, אלא כי כך אנחנו בונים את השרשרת הסיבתית, הוא קרא לאשליה הזו: 'חכמה לאחר מעשה'.

זו דרך החשיבה הטבעית שלנו – אנחנו מחפשים סדר והיגיון בעולם.

בזמן של קבלת אבחון, שבו השליטה נשמטת מהידיים, לא ברור לאן פנינו מועדות, והעתיד – לוט בערפל, התחושה של 'ידעתי' נותנת עוגן של וודאות ושל שליטה.

אבל זו אשליה.

למה זו אשליה?

כי לפני שאמא של דניאל ידעה על האבחנה – אותם 'סימנים' נראו לה חלק מההתפתחות הטבעית.

וכל אחת מההתנהגויות האלו יכולה היתה להוביל להרבה תוצאות אחרות.

נחזור אחורה לתקופות השונות בחיי דניאל ול'סימנים' הברורים:

תינוק – "הוא לא ישן"

אז (לפני האבחנה):

• "זה תקופה. כל התינוקות עוברים קשיי שינה."
• "זה יעבור. צריך סבלנות."
• "אולי זה בגלל שהוא גדל מהר, אולי שיניים."

עכשיו (אחרי האבחנה):

• "זה היה סימן! קשיים משמעותיים בשינה הם סימן להפרעת קשב.

האמת: קשיי שינה בתינוקות הם נפוצים מאוד (40-60% מהתינוקות!). רק חלק קטן מהם יאובחנו עם הפרעת קשב.

גיל שנתיים – "הוא פעיל מדי"

אז (לפני האבחנה):

• "הוא ילד! כל הילדים פעילים."
• "יש לו אנרגיות. זה בריא."
• "תראי את בן של רחל – הוא עוד יותר פעיל."

עכשיו (אחרי האבחנה):

• "זה היה סימן ברור! הוא היה פעיל מדי."

האמת: רוב הילדים בגיל שנתיים פעילים מאוד. זה שלב התפתחותי תקין של תנועה וחקרנות. זה לא נראה חריג אז.

גן – "דודה בלומה אמרה לבדוק אותו"

אז (לפני האבחנה):

• "דודה בלומה היא טיפוס דאגן"
• "היא רואה בעיה בכל דבר קטן."
• "המטפלת בגן לא אמרה כלום, אז בטח הכל בסדר."

עכשיו (אחרי האבחנה):

• "הייתי צריכה להקשיב לדודה בלומה! היא ראתה את זה."

האמת:  דודות (ודודים) נוטים להעיר על הרבה דברים לגבי הילדים. רובם לא מתממשים.

זה שפעם אחת היא צדקה – לא אומר שאפשר היה לדעת אז שהיא צודקת.

וגם אם היו סימנים מוקדמים – אי אפשר היה לדעת מראש

נניח לרגע שדניאל באמת הראה יותר סימנים מאשר ילדים אחרים:

• ישן פחות
• היה יותר פעיל
• התקשה להתרכז

גם אז – אמא שלו לא היתה יכולה לצפות את האבחנה.

למה? כי:

אותם סימנים יכולים לנבוע מהמון סיבות אחרות:

• גיל והתפתחות (זה תקופה)
• מזג (יש ילדים פעילים יותר)
• קושי זמני (שלב התפתחותי)
• גורמים סביבתיים (שינוי, לידה של אח, מעבר דירה)
• עייפות, תזונה, מחלה
• קשיים בוויסות החושי
• וגם ללא שום סיבה מיוחדת – סתם שונות טבעית בין ילדים

וגם –

אותם סימנים יכלו להוביל להמון תוצאות אחרות:

• חרדות
• קשיי למידה
• קשיים חברתיים
• יצירתיות ויוזמה
• מוחצנות ומעורבות חברתית גבוהה

אז איך אמא של דניאל היתה אמורה לדעת?

ההשלכות של האשליה הזו:

כשמשוכנעים ש"ידעתי מראש":

אשמה

• "למה לא התערבתי מוקדם יותר"?
• "אם רק הייתי עושה משהו אז…"
• "הייתי יכולה למנוע את הקשיים שלו"

זה גורם לסבל מיותר. מאשימים את עצמינו על משהו שלא היה בשליטתינו.

האשמה של אחרים

• "המטפלת בגן ראתה ולא אמרה כלום!"
• "הרופא היה צריך להפנות אותנו לבדיקה!"
• "אבא התעלם מהסימנים!"

זה יוצר קונפליקטים מיותרים עם אנשים שהיו חלק מהתמונה אז.

חרטה

• "בזבזנו זמן יקר"
• "הוא סבל בגלל שלא עשינו כלום"
• "איך לא ראינו את זה?"

זה מוביל להרהורים אינסופיים על העבר, במקום להתמקד בהווה ובעתיד.

לחץ להתערב בכל דבר קטן בעתיד

• "הפעם אני לא אפספס! אני אתערב מוקדם."
• כל התנהגות קטנה הופכת ל'נורה אדומה'
• התערבות יתר גם כשאין צורך

זה יוצר חרדה מתמדת ופוגע ביכולת ליהנות מהילדות של הילדים.

וגם אם את משוכנעת שאבחנה מוקדמת יותר היתה מיטיבה עם הילד ואיתכם, ויכול להיות שאת צודקת.

שימי לב שאת לא מגזימה בהשפעה הרצויה של האבחון המוקדם, שימי לב שקשה עד בלתי אפשרי לצפות את התרחיש החלופי של אבחון מוקדם ושל ההשלכות שלו על ההתפתחות של הילד ושל המשפחה. זה שכרגע הוא נראה מושלם, זה בגלל שהוא בדמיון ולא התרחש באמת, במגבלות המציאות. המוקדם ביותר = טוב ביותר זה לא תמיד נכון.

תיקוף לרגש

כאשר ילד שלנו מאובחן, עולים רגשות עוצמתיים: צער על המצב של הילד. כעס על ההתנהגויות הקשות שלו. קושי להתמודד עם הפיצוצים התמידיים. פגיעה בנו כהורים של הילד הזה. תחושת חוסר אונים שלנו כהורים. בלבול. אכזבה. רצון עז שהדברים יהיו אחרת, רצון להחזיר את הגלגל אחורנית. מעמסה רגשית, הפחד מה יהיה איתו בעתיד.

הם פה. הם לא צריכים הסבר רציונלי.

נמקד את הכוחות בוויסות שלהם, נפנה או נרכז את המשאבים בהתמודדות איתם, נאפשר לנו לנהל את המצב ולהתקדם לצידם, בלי להעמיס עוד סבל מיותר של רגשות קשים וכואבים של אשמה, האשמה, חרטה ולחץ.

מה עושים עכשיו?

• נתמקד במה שאפשר לעשות עכשיו: איזו תמיכה הילד צריך היום? איזה טיפול יעזור לו עכשיו? איך אפשר לעזור לו בהווה?
• נשים לב להימנע מהכללות גורפות ומ"תיקון יתר", ולהימנע מדריכות ל'נורות אזהרה' בילדים אחרים.
• לעיתים קשה לוותר על תחושת הוודאות שמעניקה ההרגשה של 'ידעתי!', 'ראיתי מראש' ועל החזרת תחושת השליטה באמצעות 'בפעם הבאה אהיה חכמה יותר', 'עכשיו כבר הכל ברור לי'. צריך לקבל שההתפתחות היא תהליך של אי-ודאות, ושאף אחד לא יודע מראש איך ילד יתפתח.

ההתפתחות מושפעת מכל כך הרבה גורמים, רובם לא צפויים ולא נשלטים.

זה בסדר לא לדעת. זה בסדר להיות מופתעים.