האשליה השנייה עוסקת במחשבה שרגע אחד בילדות — במקרה הזה רגע של פרידה — עלול לעצב את האישיות בעתיד.
"בכל בוקר כשאני משאירה את שירה אצל המטפלת והיא מתחילה לבכות, הלב שלי מתכווץ. אני חוששת מה זה יעשה לה, ואיך זה ישפיע על הקשרים שלה בעתיד".
האשליה: "כל פרידה קטנה נחרטת בנפש לעד"
התפיסה הזו מבוססת על האמונה שחוויות מוקדמות, במיוחד בשנה הראשונה, קובעות את מסלול ההתפתחות ומשפיעות על עיצוב האישיות ועל עיצוב הקשרים הבינאשיים בבגרות. לפי התפיסה הזו:
- הילד חווה פרידה כנטישה שגורמת לו להרגיש לא אהוב.
- הוא לומד שהעולם הוא מקום לא צפוי שקשה לסמוך עליו.
- הדבר יפגע בביטחון העצמי שלו ויקשה עליו ליצור קשרים בריאים בעתיד.
ההשלכות: כשהפחד מהעתיד משבש את ההווה
האשליה הזו יוצרת עומס רגשי כבד שמפריע לאימהות לתפקד מתוך שמחה ונוכחות בהווה:
- הפחד מונע מאיתנו להיות נוכחות באמת ברגע הנוכחי, כי אנחנו עסוקות בתסריטים עתידיים ומפחידים.
- הפרידה הופכת מרגע טכני או רגשי פשוט לחוויה רווית אשמה, ייסורי מצפון ואכזבה עצמית מה"אמא האידיאלית" שרצינו להיות.
- במקום להגיב לצורך הממשי של הילד כאן ועכשיו, אנחנו מגיבות מתוך דאגה ודריכות לגבי "מה זה יעשה לו".
מה המחקר מגלה?
למרבה ההפתעה, לשיח המאיים על ה"שריטות" מפרידות יומיומיות אין ביסוס במציאות המחקרית, הוא תוצאה של הכללה שגויה ממחקרים אחרים לגמרי:
- המחקרים על נזקי פרידה התמקדו במצבי קיצון של נטישה מוחלטת בבתי יתומים או בתי חולים, ולא בפרידות קצרות וצפויות.
- ההנחה — שאם לפרידה גדולה יש השפעה גדולה, לפרידה קטנה עלולה להיות השפעה קטנה — נשמעת הגיונית. המוח שלנו טועה לחשוב שאם פרידה גדולה מזיקה מאוד, אז פרידה קטנה מזיקה "קצת", אבל זו בדיוק האשליה. לא ניתן להכליל ממצבי קיצון למציאות היומיומית.
- למרבה ההפתעה, פרידות מתונות וצפויות עשויות לתרום דווקא: לביסוס ההבנה שמי שאוהב אותך חוזר, להתפתחות עצמאות, חוסן וגמישות רגשית.
תיקוף לרגש
ועדיין — זה לא פשוט.
מאחורי הפחד מפרידות מסתתר לעיתים משהו עמוק יותר.
כשסוגרים את הדלת ושומעים אותה קוראת 'אמא, אמא' — משהו בפנים מתכווץ. לא בהכרח בגלל מה שזה יעשה לה. אולי בגלל מה שזה עושה לנו. אולי כי זה מפגיש אותנו עם התמונה של האמא שרצינו להיות — נוכחת, רגועה, אף פעם לא ממהרת — מול המציאות שנראית רחוקה ממנה.
יש לנו בראש תמונה של האמא האידאלית.
האמא האידאלית תמיד שם.
היא לא ממהרת.
היא לא עייפה.
היא לא צריכה לעבוד.
היא לא מתלבטת אם ללכת לפגישה כשהילד בוכה.
האמא האידאלית לעולם לא משאירה את הילד ברגע שהוא צריך אותה.
האמא האמיתית חיה בעולם מורכב יותר.
יש לה עבודה, מחויבויות, עייפות, ולעיתים גם צורך פשוט להיות רגע לבד.
וכשהאמא האמיתית נפרדת מהילד בבוקר, או משאירה אותו עם מטפלת,
הפער הזה בין האידאל למציאות מתמלא מהר מאוד במחשבה אחת:
אולי פגעתי בו.
אולי זה ישאיר שריטה.
אבל ילדים אינם גדלים עם אמא אידאלית.
הם גדלים עם אמא.
והקשר ביניהם נבנה לא מתוך הימנעות מכל רגע של קושי,
אלא מתוך אלפי רגעים של חזרה, קרבה ותיקון.
אמא הולכת.
אמא חוזרת.
הקשר ממשיך.
ובתוך החזרתיות הזו נוצרת תחושת הביטחון.
רגע אחד לא מעצב אישיות.
אבל הרבה הורים חיים כאילו הוא כן.
מה עושים עכשיו?
- פרידות יומיומיות הן חלק מחיים, לא פצעים.
- גם אם הילד בוכה ברגע הפרידה, אין פירוש הדבר שנגרם נזק ארוך טווח. בכי בפרידה הוא תגובה טבעית. נהיה קשובים ורגישים לקושי של הילד ונסייע לו להתמודד כאן ועכשיו.
- לא יודעים — ואי אפשר לדעת — איך רגע אחד ישפיע על עיצוב האישיות לטווח ארוך. הורות משפיעה באופן מורכב ובלתי ניתן לחיזוי. לא פועלים מתוך מחשבה של "איך זה ישפיע על עיצוב האישיות שלו?" מעניקים אהבה, תמיכה וכלים, ויודעים שהם יפתחו את הדרך הייחודית שלהם בחיים.
- אנחנו מטפלות בילדים על פי הצרכים שלהם עכשיו — כי הם זקוקים לנו עכשיו, או פשוט כי הקשר איתם מעשיר את חיינו ברגע זה.
- הרגשות הקשים שעולים בזמן הפרידה הם שלנו, אמיתיים וראויים — לא כנוסחה לניבוי עתידם.
- האם נוכל להסתפק בידיעה שאנחנו חשובים לעתיד ילדינו ומשפיעים על עיצוב האישיות שלהם, ולוותר על הרצון לדעת כיצד בדיוק זה קורה, ועל הצורך לעצב אותם בהתאם לרצונינו, או לכוונתינו, או באופן כללי, להשפיע עליהם באופן ידוע כל שהו.
- הורות משפיעה באופן מורכב ובלתי ניתן לחיזוי או להתבוננות לאחור.
- אנחנו יכולים לעשות כמיטב יכולתינו על פי הבנתינו ברגע נתון, ולהתפלל לטוב.
- 2:
- מספיק האשמה שאנחנו מרגישים על הדברים שרצינו לעשות אחרת, לא צריך להוסיף עליה גם אשמה על נזק ארוך טווח.
- נעשה כמיטב יכולתנו. ניתן. נהיה נוכחות. ולגבי העתיד — להתפלל.
- הרעיון של "צרכים רגשיים" הוא מהפכה חיובית שלימדה לראות את הצורך שמאחורי ההתנהגות, והקלה על ההתמודדות עם הקשיים של ילדים
השורה התחתונה: אנחנו עושות כמיטב יכולתנו לפי הבנתנו ברגע הנתון, נשארות קשובות לילדים שלנו בהווה, ומה עם העתיד? רק תפילה.