הבת שלי, אלישבע בת 7, חיה את חייה, נמצאת בבועה משלה.. קמה לאט, מתלבשת בנחת, הכל לפי הלו"ז שלה. בבוקר הערתי אותה: "אלישבע, בוקר טוב.. יש לך בגדים, קומי תתלבשי.." עוברת דקה, שתיים, עשר.. ואלישבע עדיין באותה תנוחה…
בראש שלי עובר: "יצאה כמו אבא שלה… הוא יש לו את הזמן שלו, הכל בנחת."
ואבא שלנו צוחק: "ככה אנחנו. ככה נולדנו וככה נחיה. יהיה בסדר".
כשאנחנו רואים דמיון משפחתי, האינטואיציה הסיבתית מספרת לנו ש:
היא דומה לאבא שלה ← אבא שלה כזה ← זה בגנים שלה ← זה מי שהיא
כשאנחנו מגיעים בגישה כזו, זה עלול לגרום ל:
- פחות השקעה: למה להתאמץ אם בכל מקרה 'זה מי שהיא'.
- ליאוש: 'אם זה גנטי, אין מה לעשות'
- לציפיות נמוכות: 'ככה היא, זה לא ישתנה'.
- לדאגה לעתיד: 'איך היא תסתדר ככה בחיים: בעבודה?'
- 'נבואה המגשימה את עצמה'. לא נותנים לה כלים, לא מכינים לה טבלה עם פרסים ועידודים, אלא כל פעם כשזה קורה, נאנחים: ידעתי.
- לקונפליקטים משפחתיים: הנושא הנקודתי של 'לקום בבוקר' הופך להאשמה, לקונפליקט זוגי משפחתי, להשקעת אנרגיה בלגרום לאבא להשתנות (ולא, זה לא יקרה☹) וגם לא מאפשר לכם את הכוח של ההורות של לפתור את הבעיה ביחד.
אבל זו אשליה סיבתית.
למה? כי יש 6 סיבות אחרות אפשריות שאין להן שום קשר לגנטיקה:
סיבה 1: למידה על ידי חיקוי
ילדים לומדים התנהגויות מההורים שלהם דרך חיקוי יומיומי. אם אבא תמיד מאחר, הילד לומד שככה הנורמה: מאחרים.
זה לא רק עניין של חינוך מודע. ילדים קולטים אלפי רמזים לא מודעים מההורים שלהם: איך מגיבים ללחץ, איך מתמודדים עם לוחות זמנים, מה חשוב ומה פחות (נחת, רוגע, "הכל יסתדר" או 'לתקתק עיניינים' דיוק ומהירות), מהי "מהירות נורמלית".
זה לא גנטיקה – זו למידה חברתית.
סיבה 2: גיל ובשלות
אלישבע בת 7. יש הרבה ילדים בגיל הזה שמתארגנים לאט בבוקר כי הם עדיין לא בשלים להתארגן באופן ממוקד ומסודר. הם עדיין מתפתחים בתחומים של תכנון, ארגון זמן, מעבר מהיר בין משימות, התמקדות תחת לחץ זמן.
בגלל שכבר "סימנת" את אבא שלה, המוח מיד קופץ למסקנה שזה ממנו. אבל אולי זה פשוט עניין של גיל.
זה לא גנטיקה – זו בשלות התפתחותית.
סיבה 3: סיבות אישיות של הילד עצמו
יכול להיות שאלישבע מתארגנת לאט בבוקר בגלל סיבות משלה: אולי היא לא אוהבת ללכת לבית הספר, אולי יש לה קושי עם חברה בכיתה, אולי יש משהו שמדאיג אותה, אולי היא עייפה בגלל שלא ישנה מספיק
אבל בגלל שכבר "סימנת" את אבא שלה, המוח מיד קופץ למסקנה שזה ממנו.
זה לא גנטיקה – זו סיבה אישית של הילד.
סיבה 4: דינמיקה משפחתית
אולי אלישבע ? אולי היא אוהבת שאבא "מגבה" אותה כשהוא אומר "ככה אנחנו".
יכול להיות שיש לה תפקיד במשפחה – "הילדה שצריכה סבלנות", "זו שדומה לאבא", "זו ששונה מהאחרים". ותפקיד הזה נעשה חלק מהזהות שלה.
זה לא גנטיקה – זה שיש לה תפקיד במערכת המשפחתית.
סיבה 5: תגמולים שמשתלמים
כשאלישבע קמה מאוחר, מה קורה? אמא כבר מארגנת לה את האוכל, אמא מוודאת שהכל בסדר, אמא דואגת שהיא תצא בזמן ולא תפסיד את ההסעה, אמא עושה את כל העבודה
שווה לקום מאוחר: לא צריך להתארגן לבד, לא צריך לדאוג, לא צריך לקחת אחריות. יש מישהו שעושה את זה בשבילך.
זה לא גנטיקה – זה עניין של רווח פשוט!
וגם אם נניח שזה גנטי – הגנים לא קובעים את ההתנהגות
כן, נכון. יש נטיות גנטיות. יש תכונות שנפוצות במשפחות ועוברות בגנטיקה מדור לדור. לגנטיקה יש השפעה: לפעמים יותר, לפעמים פחות.
גם אז – הנטייה הגנטית לא קובעת את ההתנהגות שלה.
למה? כי גנים פועלים תמיד בהקשר סביבתי.
תנאי סביבה שונים מפעילים ומכבים ביטוי של גנים שונים.
הגנים פועלים כמו תזמורת מורכבת:
- יש גנים מווסתים שמדליקים או מכבים גנים אחרים
- יש גנים ששולטים בגנים מווסתים אחרים
- יש גנים שמחלישים או מחזקים את הביטוי של גן אחר
הסביבה פועלת כמנצח התזמורת – היא קובעת איזה גנים יתבטאו, מתי ובאיזו עוצמה.
גם אם לאבא ולאלישבע יש נטייה דומה לקשיים בארגון זמן, זה לא אומר שזה קבוע. הסביבה יכולה להשפיע מאוד על איך הנטייה הזו מתבטאת:
- אם יש מבנה ברור בבוקר – הנטייה תתבטא פחות
- אם יש תזכורות ועזרים חיצוניים – הנטייה תתבטא פחות
- אם יש תגמולים על התארגנות מהירה – הנטייה תתבטא פחות
- אם יש לימוד של כלים וטכניקות – הנטייה תתבטא פחות
- אם אמא לא תזכיר את הקביעה הזו כל הזמן- הנטייה תתקבע פחות…
הגנטיקה היא נטייה, היא נקודת פתיחה, לא נקודת סיום.
לפעמים ההסבר הגנטי גורם לפספס הסברים אחרים שיכולים לעזור. ובפעמים אחרות הוא דווקא מקדם, כי הוא מאפשר לקבל את המציאות ולא להתעקש על ציפיות לא רלוונטיות ולהמשיך לדרוש ולתבוע שינוי מיידי שהוא בלתי אפשרי.
תיקוף לרגש
לפעמים הייחוס הסיבתי לגנטיקה נותן לי לגיטמציה לכל מיני רגשות שאני מרגישה. הייחוס לגנטיקה הוא מטריה שתחתה חוסים כל מיני רגשות, והיא נותנת להם בית. כשאני פוגשת את עוצמת הכעס שעולה בי סביב הקימה שלה בבוקר, אני תוהה: למה זה כזה מקפיץ אותי? לא נעים לי להרגיש שאני עושה כזה עסק מהקימה בבוקר. ואז הייחוס הסיבתי נותן לגיטימציה: זה דפוס, זה גנטי, זה קבוע. ולכן חשוב לתקף את הרגש עצמו, להגיד לעצמי: כן, זה מאוד מכעיס המריחה הזאת בבוקר. כן, זה מקפיץ אותי. זה מקפיץ אותי כי זה ההלוך ילך של הילדה באופן כללי שמטריף אותי. אני רק מוציאה את זה על הבוקר. זה מכעיס אותי כי זה מעלה לי את ההתמודדות שלי עם הנינוחות הכללית של אבא שלה ביומיום.
הבוקר לחוץ מאוד במילא. תוספת מיותרת של לחץ רק מקשה ומעמיסה. את הפאנן של הילדה אני פוגשת בעוד מקומות וזה מטריף אותי. עם הנינוחות של אבא שלה אני מתמודדת ביומיום ויש לי על זה בטן מלאה. כל זה נכון. כל זה קשה. אבל כל זה הוא ריבית דריבית על העניין של: 'איך ללמד את אלישבע לקום בבוקר מוקדם?' וזה לא מקדם את הפיתרון של הבעיה. להפך – זה מרחיק אותו.
מה עושים עכשיו?
יוצאים לתכנית פעולה:
ללמוד הרגלי ארגון יעילים, לקבל כלים מתאימים לניהול זמן. תמיכה חיצונית – תזכורות (שעון, טבלת בוקר), מבנה ברור (רצף של משימות), תכנון מראש (הכנת בגדים בערב), תגמולים.
וגם להגיד לאלישבע: "את יכולה ללמוד להתארגן טוב יותר. זה יהיה קשה בהתחלה, אבל אני אעזור לך. בואי נמצא את הדרך שעובדת בשבילך."
אפשר ללמוד כלים לניהול זמן שיעזרו לה להתמודד עם הנטייה שלה. זה יכול לדרוש ממנה יותר מאמץ מילדים אחרים, אבל זה בהחלט אפשרי.