עוד קצת — ונגיע: כשל העלות השקועה בהורות

הבן שלי בן 14, מאז שהוא היה קטן היו לו קצת קשיים ותמיד טיפלנו באופן מיידי. בגיל ארבע הוא לא הצליח להשתלב בגן, והיה צריך ניתוח כפתורים וגם ריפוי בעיסוק. בגיל שבע עשינו מיקוד ראיה, ואז הוא התחיל לקרוא. אחר כך לקחנו אותו שנתיים לרכיבה טיפולית, והמצב שלו מאוד השתפר. בכיתות ז' ח' היה לו מורה פרטי שקידם אותו מאוד.

עכשיו הצוות אומר לנו לקחת אותו לאבחון ולבדוק בכיוון של הפרעה.

לא נראה לי שהם צודקים. אני לא חושבת שהם רואים איזה ילד מושקע הוא. אני חושבת שאם הם יותר יקבלו אותו וגם ידאגו שבכיתה תהיה אווירה פחות לחוצה – הכל יסתדר. ואנחנו מצידינו נשלח אותו לטיפול רגשי שיעזור לו.

אפשר להבין את ההורים: הם לא מתעלמים, הם לא מכחישים. הם לא אומרים "יהיה בסדר" וממשיכים הלאה.

בדיוק להפך.

כבר עשר שנים שהם עושים הכול כדי לעזור לילד שלהם. עוד טיפול. עוד איש מקצוע. עוד נסיעות. עוד זמן. עוד כסף. עוד מחשבה. עוד תקווה.

ולמרות זאת, או דווקא משום שהם הורים כל כך מסורים, קשה להם עכשיו לשמוע הצעה שמשנה את כל התמונה.

מבחוץ נדמה שההורים פשוט מסרבים להקשיב. שהם מכחישים. שהם מגוננים. אבל מבפנים החוויה אחרת לגמרי.

עוד קצת. רק עוד קצת.

כשאנחנו משקיעים זמן, כסף ומאמץ במטרה מסוימת, אנחנו עושים את זה כי אנחנו מאמינים שזו שזו הדרך להגיע אליה. מובן מאיליו. וכשאנחנו עדיין לא מגיעים, המחשבה הטבעית היא שלא עשינו מספיק. נשקיע רק עוד קצת ואז נגיע.

עוד קצת.

עוד טיפול.
עוד חודש.
עוד מאמץ.
עוד סבלנות.

אולי עכשיו זה כבר יעבוד.

יש משהו מאוד מפתה במחשבה הזאת. הרי לא פעם בחיים הגענו לרגע שבו הרגשנו שאנחנו כבר לא יכולים יותר, שזה לא יקרה לעולם – ואז אזרנו כוחות, המשכנו עוד קצת, ובסוף הגענו.

לכן לוותר דווקא עכשיו יכול להרגיש כמו למכור ברגע האחרון כרטיס ואז לגלות שהוא זכה בהגרלה.

אבל יש כאן עוד משהו.

אם אנחנו עוזבים עכשיו את הדרך שבה הלכנו במשך שנים, אנחנו עלולים להרגיש כאילו אנחנו מודים שכל מה שעשינו עד היום לא עבד.

שטעינו. שנקטנו בדרך הלא נכונה. זו אמירה כמעט בלתי-נסבלת: לבוא ולומר "לא נתתי לו את מה שהוא צריך".

אולי לא צריך עוד מאמץ. אולי צריך כיוון אחר

אבל לפעמים קורה משהו אחר.

לפעמים הבעיה איננה שלא התקדמנו מספיק בדרך.

לפעמים הבעיה היא שהדרך עצמה כבר אינה הדרך הנכונה.

ככל שאנחנו משקיעים יותר במשהו, כך קשה לנו יותר להחליף כיוון כאשר מופיע מידע חדש. לא מפני שהמידע החדש אינו נכון, אלא מפני שהוא מאיים על כל המאמץ שהשקענו עד היום. קשה לקבל אבחנה חדשה. קשה לקבל כיוון טיפולי שונה. ואז מגנים על הילד, וגם על ההשקעה: "הם לא מכירים אותו כמוני. הם לא רואים כמה התקדם. אם רק יעשו צעד אחד מצידם – הכל יסתדר."

בלי שנרגיש, אנחנו כבר לא שואלים רק:

מה נכון לעשות עכשיו?

אנחנו מתחילים לשאול גם:

איך זה יכול להיות שכל מה שעשינו עד עכשיו לא היה הכיוון הנכון?

אבל אלה שתי שאלות שונות.

הראשונה מסתכלת קדימה.
השנייה מסתכלת אחורה.

המשקל של ההשקעה מתחיל להשפיע על ההחלטות שלנו. לא מה שנכון מכאן והלאה, אלא מה שמצדיק את מה שכבר השקענו. כלכלנים קוראים לזה "עלות שקועה" — השקעה שכבר הוצאה ולא ניתן להחזירה. המשקל של ההשקעה מקשה עלינו לשחרר. כמו אשת לוט אנחנו הופכים לנציב מלח בהבטה לאחור. קשה להודות שעברנו את הנקודה של 'רק עוד קצת ונגיע', ואנחנו כבר משקיעים לשווא. אנחנו ממשיכים בדרך כי קשה לחשוב שכל ההשקעה ירדה לטמיון.

ההיגיון הצלול אומר: החלטות עתידיות צריכות להתבסס על מה שטוב קדימה, לא על מה שכבר נעשה. אבל החשיבה שלנו לא עובדת ככה.

אז כל מה שעשינו היה לחינם

• כשמישהו אומר "אולי הכיוון אחר" אנחנו עלולים להרגיש ב99%:  אנחנו מרגישים שאנחנו "ממש קרובים לסוף", ושעוד טיפול אחד קטן וסוף סוף נגיע אל המנוחה והנחלה, וההצעה הזו אומרת: "תתחילו מההתחלה".
• כשמישהו אומר "אולי הכיוון אחר": זה נשמע כאילו אומרים לנו "טעיתם, כל מה שעשיתם לא עבד". וזה נשמע כזלזול בכל ההשקעה הזו. שנות טיפול, כסף, מרץ, ימים של נסיעות רחוקות, ויתורים, תיאומים. המון אהבה והמון מאמץ.

כשההשקעה מתחילה לנהל אותנו

זה קורה גם בהחלטות היום-יומיות. לא רק אבחון. לא רק טיפול. קשה לשנות גישה. קשה לשנות כיוון.

זה קורה כששנתיים גיבינו את בית הספר ואמרנו לבת שלנו שהיא צריכה להתאמץ יותר. עכשיו מתגנבת מחשבה שאולי דווקא הגישה של בית הספר לא מתאימה לבת שלנו. אבל להודות בזה פירושו להודות ששנתיים כיוונו את הבת שלנו לכיוון הלא נכון.

זה קורה כשהמתבגרת סוף סוף מצאה חברה טובה, אחרי שנים של בדידות, והיא מדברת איתה שעות, והחיוך והצחוק חוזרים אליה ואל הבית. כל המשפחה שמחה בשבילה. ואז מופיעים סימנים קטנים שאולי הקשר כבר מוגזם, אולי נוצרת תלות, ואולי דווקא עכשיו צריך להציב גבולות.

זה קורה גם כשסבתא, דוד או חברה קרובה מציעים פתאום כיוון חדש. לא משום שהם מכירים את הילד טוב יותר, אלא משום שלפעמים עיניים חדשות רואות דברים שאחרים כבר התרגלו אליהם. אבל אנחנו מתכווצים, כי נדמה לנו שההצעה רומזת שעד עכשיו עשינו לא נכון.

בכל המקרים האלה, הקושי איננו רק להחליף דרך.

הקושי הוא להיפרד מכל מה שכבר השקענו בדרך הזאת.

כמובן, לא כל הרהור חדש נכון. אולי צריך להמשיך לגבות את בית הספר. אולי החברות באמת מבורכת. השאלה איננה אם "להחליף כיוון" תמיד, אלא איך אנחנו מחליטים: לפי מה שנכון מכאן והלאה, או לפי הצורך להגן על מה שכבר השקענו.

ההשקעה לא הייתה לשווא

בזמן ההוא ובתנאים ההם זה היה הכיוון המתאים.

לפעמים הבעיה איננה שלא התקדמנו מספיק בדרך. ולפעמים גם אין פירוש הדבר שהדרך הייתה שגויה מלכתחילה. ייתכן מאוד שהיא הייתה הדרך הנכונה באותו שלב. היא התאימה לילד שהיה אז, לקשיים שהיו אז, ולמידע שהיה בידינו אז. הכלים שהענקנו לילד – באמת קידמו אותו. השיפורים שראינו בדרך היו אמיתיים. אבל ילדים גדלים, נסיבות משתנות, ומידע חדש מצטבר. מה שהיה נכון לפני חמש שנים אינו בהכרח מה שנכון היום: החברה לימדה מהו קשר ואיך מרגישה שייכות ונתינה, אבל עכשיו הקשר גולש לתלות. טיפול רגשי אכן חילץ ממשבר, אבל עכשיו כבר מיצה את עצמו. מורה פרטית נתנה לילד ביטחון בתחילת הדרך, אבל עכשיו אולי מעכבת אותו מלהתמודד לבד.

שינוי כיוון אינו אומר שהדרך הקודמת הייתה טעות. לפעמים הוא רק אומר שהגענו לנקודה שבה היא סיימה את תפקידה.

והרבה יותר מכך, ההשקעה העצומה בילד לאורך כל השנים העבירה לו את המסר ש'לא משנה מה, אנחנו איתך, אנחנו ביחד בדבר הזה'. אותתה לו שאנחנו לא מתעלמים מהקושי, לא מאשימים אותו, וגם לא דורשים ממנו להתגבר על הקושי 'תכף ומיד'. היא הזינה את הקשר והידקה אותו. היא סיפרה לו על האהבה שלנו אליו.

הקושי להחליף כיוון מספר על המסירות. ככל שאדם השקיע יותר, כך קשה לו יותר להאמין שהגיע הזמן לבחור בדרך אחרת. הקושי לשנות כיוון אינו מעיד בהכרח על עקשנות. פעמים רבות הוא עדות לעומק המחויבות.

ההשקעה מעולם לא הייתה השקעה בדרך מסוימת. היא הייתה השקעה בילד. הדרך היא רק אמצעי. הילד הוא המטרה. אם עכשיו דרך אחרת תעזור לו יותר, המעבר אליה אינו בגידה בכל מה שעשינו עד היום — אלא המשך ישיר של אותה מסירות.

כששומעים הצעה שנשמעת כאילו שמה סימן שאלה על כל הדרך, אפשר לשאול:

• האם אנחנו דוחים את ההצעה הזו כי יש ראיות שהיא לא נכונה — או כי היא כואבת מדי אחרי כל מה שעשינו?
• אם לא היינו משקיעים כלום עד היום, והיינו פוגשים את הילד ככה לראשונה – האם ההצעה הזו הייתה נשמעת סבירה?
• מה הדבר הכי טוב עבור הילד שלי מכאן והלאה — בלי קשר למה שהיה?