"בכל בוקר כשאני משאירה את שירה והיא מתחילה לבכות, הלב שלי מתכווץ. אני חוששת מה זה יעשה לה, ואיך זה ישפיע על הקשרים שלה בעתיד".
קשה לראות ילד בוכה כשאנחנו הולכים. קשה לסגור את הדלת כשמאחוריה נשאר ילד שהיה מעדיף שנישאר. וקשה במיוחד כשהבכי הזה מלווה בדאגה: מה זה יעשה לה?
הדאגה הזו מבוססת על האמונה שחוויות מוקדמות, במיוחד בשנה הראשונה, קובעות את מסלול ההתפתחות ומשפיעות על עיצוב האישיות ועל עיצוב הקשרים הבין-אישיים בבגרות. לפי התפיסה הזו:
- הילד חווה פרידה כנטישה שגורמת לו להרגיש לא אהוב.
- הוא לומד שהעולם הוא מקום לא צפוי שקשה לסמוך עליו.
- הדבר יפגע בביטחון העצמי שלו ויקשה עליו ליצור קשרים בריאים בעתיד.
פרידה אכן קשה לילד ולהורים. היא יכולה לעורר בכי, געגוע, מחאה ואפילו כעס. לפעמים קשה מאוד לראות את הילד שלנו חווה את כל אלה. אבל עצם הקושי אינו אומר שנגרם נזק. קושי ונזק אינם אותו הדבר. פרידה יכולה להיות קשה לילד, ועדיין לא לפגוע בהתפתחות שלו ובעיצוב האישיות שלו. וכשההורה עסוק בפחד מהנזק העתידי, הוא עלול דווקא להתקשות לראות מה הילד צריך עכשיו.
כל פרידה משאירה חותם בנפש – מאיפה הגיע הרעיון הזה?
אז מאיפה בכלל הגיע הרעיון שפרידה בינקות עלולה להשאיר חותם עמוק כל כך?
חלק מהידע שלנו על ההשפעות של פרידה מוקדמת מגיע ממחקרים שעסקו במצבים קיצוניים של אובדן קשר וטיפול, למשל ילדים שננטשו במוסדות או חוו ניתוק ממושך ומשמעותי מהדמויות המטפלות בהם. מכאן קל מאוד לעשות צעד נוסף, שנשמע כמעט הגיוני: אם פרידה גדולה וממושכת עלולה להזיק, אז פרידה קטנה וקצרה מזיקה — רק קצת פחות.
אבל זו בדיוק הקפיצה שצריך להיזהר ממנה.
פרידה יומיומית קצרה וצפויה אינה שקולה לאובדן ממושך של קשר.
לא כל מה שנכון במצב קיצון ניתן להשליך על חיי היומיום.
ויש כאן אפילו פרדוקס מעניין: חוויות יומיומיות של פרידה וחזרה יכולות להיות חלק מהדרך שבה ילד לומד משהו חשוב על העולם: שאפשר להיפרד, להתגעגע, ולהיפגש שוב; שהמרחק אינו מבטל את הקשר; ושאנשים משמעותיים יכולים ללכת וגם לחזור.
כלומר, לא רק שפרידה אינה בהכרח "שריטה", אלא שההתנסות החוזרת בפרידה ובחזרה היא חלק מהחיים, ולעיתים גם חלק מהלמידה על קשר וביטחון.
כשהפחד מהעתיד מטיל צל על ההווה
נדמה לנו שהמחשבה על "מה זה יעשה לה" מעניקה לנו כוח לעשות את הדבר הנכון עכשיו. היא גורמת לנו לעצור, להישאר עם הילד במקום לצאת מהבית רק כי אנחנו ממהרים או כי מתחשק לנו. ואולי היא באמת עושה זאת לפעמים.
אבל פעמים רבות אחרות קורה משהו אחר.
המחשבה על "מה זה יעשה לה" לא מוסיפה לנו כוח — היא מבזבזת אותו. היא מנקבת חור במאגרי הכוח שלנו, והאנרגיה שלנו דולפת דווקא בשעה שבה אנחנו הכי זקוקים לה: בשעה שבה אנחנו צריכים להתמודד עם פרידה שמאתגרת את הילד ואותנו. הפחד מההשלכות על ההתפתחות ועל עיצוב האישיות יוצר עומס רגשי. הוא מקשה עלינו לשקול, לתעדף ולקבל החלטות מתוך הסתכלות על המציאות כפי שהיא עכשיו. במקום להיות נוכחים ברגע, אנחנו עסוקים בתסריטים עתידיים ומפחידים. הפרידה הופכת מרגע קשה אך נקודתי לחוויה מתמשכת רווית אשמה, ייסורי מצפון ואכזבה עצמית. הפחד ממלא את המרחב שבינינו לבין הילד ומקשה עלינו לראות דרכו את הילד ואת המציאות.
ואז, במקום לשאול מה הילד צריך עכשיו ומה יעזור לשנינו לעבור את הפרידה, אנחנו פועלים מתוך דאגה ודריכות. הפחד עלול לגרום לנו לצאת מהגן ואז לחזור רק כדי לראות אם הילדה בסדר (וכך לבלבל אותה יותר), להתמהמה אחרי טקס הפרידה (אז אולי בסוף לא נפרדים?). לשאול "אני הולכת, בסדר?", להגיד: "את רואה, זה לא נורא, אף אחד לא בוכה". או שהיא דוחפת אותנו לברוח בלי להיפרד, פשוט להיעלם לילד. לפעמים, דווקא הניסיון למנוע את ה"שריטה" העתידית מקשה עלינו להתמודד עם הפרידה של עכשיו. לא מפני שאנחנו לא יודעים מה נכון. אלא מפני שהפחד מהנזק העתידי עלול להפריע לנו להיות ההורה שהילד צריך עכשיו.
במקום לשאול:
מה הילדה שלי צריכה ברגע הזה?
אנחנו שואלים:
מה זה יעשה לה?
מה זה עושה לנו?
פרידה היא קשה. קשה לאמא וקשה לילד. בכי בפרידה הוא תגובה טבעית.
כשסוגרים את הדלת ושומעים אותה קוראת 'אמא, אמא' משהו בפנים מתכווץ. לא בהכרח בגלל מה שזה יעשה לה. אולי בגלל מה שזה עושה לנו.
אולי זה מעלה בנו אמירות וצקצוקי לשון רק מאתמול ומשלשום: 'זה עוול שישפיע עליה עד זקנה ושיבה' ומנגד 'בעבר לא כרכרו אחרי הילדים, ההורים לא היו משועבדים לסבך הרגשות שכל פעולה שלהם יוצרת אצל הילדים'.
אולי הראש שלנו הומה מקולות של: 'זאת טראומה לכל החיים' ולעומתו 'אלו שלא מסוגלות להיפרד, חרדתיות על הילדים שלהם – באמת בסוף הילדים היסטריים מכל פיפס' כמו שאמרה פעם בת לאמא פולנייה אחת: "אמא שלי לא יכולה שנסתדר בלעדיה…."
כל עוד הקקופוניה הזו מתנהלת במרחב שבינינו לבין הילד, קשה לנו לשמוע אותו באמת. את הבכי שלו. את השתיקה שלו. את הרגע שבו הוא מסתגר או מסיט את המבט. קשה להיות פנויים למה שקורה מולנו, כי חלק גדול מאיתנו עסוק בכלל בוויכוח שמתנהל בתוך הראש.
ואולי הפרידה מפגישה אותנו גם עם תמונה אחרת, התמונה של האמא שרצינו להיות.
האמא האידאלית תמיד שם. נוכחת. רגועה. היא לא ממהרת. היא לא עייפה. היא לא צריכה לעבוד. היא לא מתלבטת אם לצאת מהבית כשהילד בוכה. האמא האידאלית לעולם לא משאירה את הילד ברגע שהוא צריך אותה.
אבל האמא האמיתית חיה בעולם מורכב יותר. יש לה עבודה, מחויבויות, עייפות, ולעיתים גם צורך להיות רגע לבד.
וכשהאמא האמיתית נפרדת מהילד בבוקר, או משאירה אותו עם שמרטפית, הפער הזה מייצר אכזבה ורגשי אשמה.
אבל ילדים גדלים עם אמא אמיתית, והקשר ביניהם נבנה לא מתוך הימנעות מכל רגע של קושי, אלא מתוך אלפי רגעים של קירבה, פרידה ושוב חזרה. אמא הולכת. אמא חוזרת. הקשר ממשיך. ובתוך החזרתיות הזו נוצרת תחושת הביטחון. קשר מתהדק מתוך אלפי חוויות שבהן הקשר נשמר גם כשיש מרחק, והקרבה חוזרת גם אחרי הפרידה.
רגע אחד לא מעצב אישיות.
אבל הרבה הורים חיים כאילו הוא כן.
פחות פחד, יותר הורות
כשהמשקל של הפחד מהעתיד יורד, מתפנה מקום לחשיבה. אמא יכולה לשקול את טובת הילדה, את טובתה שלה ואת טובת הבית, בלי שכל החלטה תיבחן דרך השאלה "מה זה יעשה לה בעוד עשרים שנה?"
ובעיקר, מתפנה מקום להיות נוכחת בפרידה עצמה.
כשהראש מלא בחזיונות מסויטים על העתיד, קשה לראות את מי שעומדת מולנו עכשיו. קשה לראות את הילדה, לשמוע את הבכי שלה, לשים לב לרגע שבו היא מסיטה את המבט, ולשאול: מה היא צריכה עכשיו? מה יכול לעזור לה, ומה יכול לעזור לשתינו ברגע הזה?
כי פרידה טובה דורשת ראש צלול ותעצומות נפש. היא דורשת יציבות רגשית ברגע שבו הילדה הכי מטולטלת, ויכולת להקשיב לצורך שלה דווקא כשהבכי מחריש אוזניים.
וכשאנחנו פחות עסוקים בשאלה מה הפרידה הזו תעשה לה בעתיד, אנחנו יכולים להיות פנויים יותר לשאלה החשובה באמת: איך אנחנו יכולים לעזור לה עכשיו.
אולי זמן איכות לפני הפרידה, אולי טקס פרידה של נשיקה מיוחדת או שיר קצר, אולי חפץ מנחם, אולי הבטחה למחר.
מה כדאי לזכור
- פרידות הן חלק מהחיים, לא פצעים.
- בכי ברגע הפרידה אינו סימן לנזק ארוך טווח.
- הרגשות הקשים שעולים בפרידה, שלה ושלנו, אמיתיים וראויים כפי שהם. הם לא נוסחה לניבוי העתיד.
- החלטות על יציאה: האם, לכמה זמן, באיזו תדירות, מתקבלות טוב יותר מתוך רוגע מאשר מתוך אשמה ודאגה.
אז
במקום לשאול מה זה יעשה לה, כדאי לשאול מה היא צריכה עכשיו.
