היא בדיוק כמו אבא שלה
על תיוג, ייאוש והרמת ידיים
הבת שלי, אלישבע בת 7, חיה את חייה, נמצאת בבועה משלה… קמה לאט, מתלבשת בנחת, הכל לפי הלו"ז שלה. בבוקר הערתי אותה: "אלישבע, בוקר טוב.. יש לך בגדים, קומי תתלבשי.." עוברת דקה, שתיים, עשר.. ואלישבע עדיין באותה תנוחה…
בראש שלי עובר: "יצאה כמו אבא שלה… הוא יש לו את הזמן שלו, הכל בנחת".
ואבא צוחק: "ככה אנחנו. ככה נולדנו וככה נחיה. יהיה בסדר".
כשאנחנו רואים דמיון משפחתי, האינטואיציה הסיבתית מספרת לנו ש:
היא דומה לאבא שלה ← אבא שלה כזה ← זה בגנים שלה ← זה האופי שלה ← זה מי שהיא.
שימו לב לחוליה האחרונה.
עברנו מהתנהגות: היא מתלבשת לאט בבוקר, לזהות: זה מי שהיא.
לפני רגע ראינו ילדה שמתלבשת לאט בבוקר. עכשיו, בלי ששמנו לב, היא כבר הפכה ל"ילדה כזאת". וברגע שהתנהגות הופכת לזהות, היא כבר לא משהו שקורה. היא משהו שקיים. המעבר הזה מרגיש לנו טבעי כל כך, שאנחנו כמעט לא מבחינים בו.
המחיר
כשאנחנו מגיעים בגישה כזו, זה עלול לגרום ל:
והמחיר הגדול מכולם — ברגע שיש הסבר, מפסיקים לחפש. וההסברים האחרים, אלה שאפשר באמת לעשות איתם משהו, פשוט לא נבדקים.
מה ההסבר הגנטי נותן לנו?
אבל ההסבר הגנטי גם מקל עלינו. ההסבר הגנטי מאפשר לנו להפסיק להילחם, ולוותר על ציפיות שלא מתאימות לילד בשלב הזה. הוא מאפשר להבין שלא כל קושי נפתר בכוח הרצון או בעוד גערה, והוא עוזר לנו לכעוס פחות ולהפעיל פחות לחץ. הבעיה היא שבעסקת החבילה הזו מגיעים גם הייאוש והוויתור.
אלא שדמיון בין אלישבע לבין אבא לא מספר הרבה לגבי המקור הגנטי של ההתנהגות של אלישבע.
הקפיצה למסקנה הזו היא אשליה סיבתית.
למה?
לפני שמאשימים את הגנים
מה עוד יכול להסביר את ההתנהגות של אלישבע?
יש 5 סיבות אחרות אפשריות שאין להן קשר לגנטיקה:
גם אם נניח שזה גנטי – הגנים לא קובעים את ההתנהגות
כן, נכון. יש נטיות גנטיות. יש תכונות שנפוצות במשפחות ועוברות בגנטיקה מדור לדור. לגנטיקה יש השפעה: לפעמים יותר, לפעמים פחות. גם אז – הנטייה הגנטית לא קובעת את ההתנהגות שלה.
למה? כי גנים פועלים תמיד בהקשר סביבתי. תנאי סביבה שונים מפעילים ומכבים ביטוי של גנים שונים.
הגנים פועלים כמו תזמורת מורכבת:
- יש גנים מווסתים שמדליקים או מכבים גנים אחרים
- יש גנים ששולטים בגנים מווסתים אחרים
- יש גנים שמחלישים או מחזקים את הביטוי של גן אחר
הסביבה פועלת כמנצח התזמורת: היא קובעת איזה גנים יתבטאו, מתי ובאיזו עוצמה.
גם אם לאבא ולאלישבע יש נטייה דומה לקשיים בארגון זמן, זה לא אומר שזה קבוע. הסביבה יכולה להשפיע מאוד על איך הנטייה הזו מתבטאת:
- אם יש מבנה ברור בבוקר – הנטייה תתבטא פחות
- אם יש תגמולים על התארגנות מהירה – הנטייה תתבטא פחות
- אם יש לימוד של כלים וטכניקות – הנטייה תתבטא פחות
גנטיקה היא נטייה, היא נקודת פתיחה, לא נקודת סיום.
כשאנחנו רואים דמיון משפחתי, האינטואיציה הסיבתית מספרת לנו ש:
היא דומה לאבא שלה ← אבא שלה כזה ← זה בגנים שלה ← זה האופי שלה ← זה מי שהיא
שימו לב לחוליה האחרונה. עברנו מהתנהגות: היא מתלבשת לאט בבוקר, לזהות: זה מי שהיא.
לפני רגע ראינו ילדה שמתלבשת לאט בבוקר. עכשיו, בלי ששמנו לב, היא כבר הפכה ל"ילדה כזאת". המעבר הזה מרגיש לנו טבעי כל כך, שאנחנו כמעט לא מבחינים בו. אבל לקפיצה הזו הפסיכולוגיה נתנה שם: אסנציאליזם.
כשההסבר שאנחנו נותנים להתנהגות הוא גנטי, אנחנו מניחים ש'זה בגנים שלה' ולכן 'זה מי שהיא'. חוקרים מכנים זאת אסנציאליזם גנטי – הנטייה לראות בגנים את המהות של האדם.
ואם 'זה מי שהיא' אז 'זה קבוע': אם זה בגנים, זה לא ישתנה. אין טעם לנסות.
אם 'היא מהסוג הזה' אז יש 'אנשים כאלה' – מהסוג של אמא, ו'אנשים כאלה' – אלישבע ואבא שייכים לצד אחד.
ואם 'זה טבעי' אז זה בסדר: מה שנולדנו איתו — ככה ישאר, אבא של אלישבע אמר את זה בקול רם ובחיוך: "ככה נולדנו וככה נחיה".
אבל למעשה הגנטיקה לא קובעת את ההתנהגות. הגנטיקה היא נטייה, היא נקודת פתיחה, לא נקודת סיום.
ואולי הגנטיקה היא בעצם הצדקה?
אם ההסבר הגנטי כל כך לא מדויק – למה אנחנו כל כך מהר מאמצים אותו? כי הוא לא רק מסביר. הוא גם מרגיע משהו אחר לגמרי. כשאני פוגשת את הכעס שעולה בי סביב הקימה שלה בבוקר אני תוהה למה זה כזה מקפיץ אותי? מה כבר קרה?, הפער בין גודל האירוע לגודל הסערה שקמה בנו מביך אותנו. ואז מגיע ההסבר הגנטי ופותר את אי-הנוחות. אם זה דפוס, אם זה מושרש, אם זה ככה מלידה — אז הסערה מתאימה בגודלה. אז זו לא הגזמה. יש כאן משהו אמיתי וקבוע. ההסבר הגנטי לא רק מסביר את ההתנהגות שלה — הוא נותן אישור לרגש שלנו.
ולפעמים, בלי ששמנו לב, ההסבר הגנטי הופך למקום שאליו כל התסכול הזה נשפך. כי הכעס הזה מעולם לא היה על עשר הדקות. הוא על הקצב הכללי של אלישבע, שאותו פוגשים בעוד עשרה מקומות במהלך היום. הוא על ההתמודדות היומיומית עם הנינוחות של אבא שלה. הוא על הבקרים הבלתי אפשריים.
כל זה נכון. כל זה קשה.
וכל זה ראוי בפני עצמו — בלי שום גֵן.
הרגשות האלה לא צריכים אישור מהגנים כדי להיות מוצדקים, והם היו אמיתיים בדיוק באותה מידה גם בלעדיהם.
אבל כשהכעס נשען על "זה גנטי", הוא כבר לא רק כעס — הוא הופך לאמירה על מי שהיא. הכעס אמנם מקבל לגיטימציה, אבל הילדה מקבלת גזר דין. זה רווח מיידי שגובה מחיר גבוה לטווח הארוך.
נקודת הבחירה
הנטייה הגנטית היא נקודת הפתיחה. מה שעושים איתה — זו הבחירה. וכאן עובר הגבול הדק:
"היא כזאת ולא תשתנה" — זה ויתור מראש. "היא עוד לא למדה" — זו קבלה.
שתי האמירות נשמעות דומה. שתיהן מרגישות כמו הפסקת מאבק מיותר, כמו שלום עם המציאות. אבל התוצאה שלהן הפוכה:
ויתור מראש אומר: "ולכן אין מה לעשות."
קבלה אומרת: "ולכן נעשה את זה אחרת."
הראשונה נועלת את הדלת לפתרון. השנייה פותחת אותה.
יוצאים לתכנית פעולה:
ללמוד הרגלי ארגון יעילים, לקבל כלים מתאימים לניהול זמן: תזכורות (שעון, טבלת בוקר), מבנה ברור (רצף של משימות), תכנון מראש (הכנת בגדים בערב), תגמולים.
וגם להגיד לאלישבע: "את יכולה ללמוד להתארגן טוב יותר. זה יהיה קשה בהתחלה, אבל אני אעזור לך. בואי נמצא את הדרך שעובדת בשבילך."
אפשר ללמוד כלים לניהול זמן שיעזרו לה להתמודד עם הנטייה שלה. זה יכול לדרוש ממנה יותר מאמץ מילדים אחרים, אבל זה בהחלט אפשרי.
סיכום
ההסבר הגנטי משנה את הדרך שבה אנחנו רואים את הילד. הוא לוקח התנהגות ומעלה אותה לדרגת זהות. הוא מחבר בין אב לבת, יוצר קו ישר ביניהם, ומעניק תחושה שהכול כבר היה שם מלכתחילה, כתוב, סגור, מחכה להתגלות. זו הדרך שבה המוח מנסה לעשות סדר במציאות שמתסכלת אותנו.
אבל ילדים אינם הגנים שלהם. הם נבנים קדימה, יום אחר יום, בתוך סביבה שמשתנה, עם מבוגרים שמשתנים איתה. הגנים אינם כותבים את הסיפור. לכל היותר הם כותבים את המשפט הראשון — ואת כל השאר כותבים ביחד.
ואולי באמת יש שם נטייה. אולי אלישבע באמת עובדת בקצב אחר, ואולי הקצב הזה באמת הגיע מאבא שלה. את זה לא נוכל לדעת בוודאות, וזה גם לא באמת חשוב. כי נטייה היא לא גזר דין. גם נטייה אמיתית לגמרי זקוקה לתנאים כדי להתבטא — והתנאים האלה נמצאים בידיים שלנו הרבה יותר מכפי שנדמה לנו ברגעים הקשים.
ההבנה הזו לא תשנה את מי שאלישבע היא, וגם לא נועדה לשנות. היא לא הופכת בוקר קשה לבוקר קל, ולא מבטלת את העייפות, את הכעס ואת התסכול — כל אלה אמיתיים וראויים בפני עצמם. אבל היא כן משנה את מה שקורה אחריהם. כשילדה מפסיקה להיתפס כגרסה מוקטנת של מישהו אחר, ומתחילה להיראות כילדה שמתמודדת עם משהו — נפתחות אפשרויות שפשוט לא היו קיימות קודם. אפשר ללמד. אפשר לתרגל. אפשר לבנות שגרה. אפשר להיכשל ולנסות שוב. אפשר להיות בצד שלה במקום מולה.
הגנטיקה מספרת לנו מאיפה יצאנו. היא לא מספרת לאן אפשר להגיע.
