היא בדיוק כמו אבא שלה

על גנטיקה, ייאוש והרמת ידיים

הבת שלי, אלישבע בת 7, חיה את חייה, נמצאת בבועה משלה.. קמה לאט, מתלבשת בנחת, הכל לפי הלו"ז שלה. בבוקר הערתי אותה: "אלישבע, בוקר טוב.. יש לך בגדים, קומי תתלבשי.." עוברת דקה, שתיים, עשר.. ואלישבע עדיין באותה תנוחה…
בראש שלי עובר: "יצאה כמו אבא שלה… הוא יש לו את הזמן שלו, הכל בנחת".
ואבא צוחק: "ככה אנחנו. ככה נולדנו וככה נחיה. יהיה בסדר".

כשאנחנו רואים דמיון משפחתי, האינטואיציה הסיבתית מספרת לנו ש:

היא דומה לאבא שלה ← אבא שלה כזה ← זה בגנים שלה ← זה האופי שלה ← זה מי שהיא

שימו לב לחוליה האחרונה. עברנו מהתנהגות: היא מתלבשת לאט בבוקר, לזהות: זה מי שהיא.

לפני רגע ראינו ילדה שמתלבשת לאט בבוקר. עכשיו, בלי ששמנו לב, היא כבר הפכה ל"ילדה כזאת".

כשההסבר שאנחנו נותנים להתנהגות הוא גנטי, התחושה ש'זה מי שהוא' שזו ה'מהות' של האדם מתחזקת. ברגע שההסבר הגנטי נכנס לתמונה, הוא גורר איתו הנחות סמויות: אם 'זה בגנים שלו' אז 'זה קבוע', זה לא ישתנה. אין טעם לנסות. אנחנו גם מניחים ש'היא מהסוג הזה', שיש 'אנשים כאלה' – מהסוג של אמא, ו'אנשים כאלה' – מהסוג של אלישבע ואבא. וההנחה השלישית היא ש'אם זה טבעי, אז זה בסדר", איך שנולדנו – פשוט ככה אנחנו וזה בסדר שככה אנחנו, אבא של אלישבע אמר את זה בקול רם ובחיוך: "ככה נולדנו וככה נחיה."

המחיר

כשאנחנו מגיעים בגישה כזו, זה עלול לגרום ל:

• פחות השקעה: למה להתאמץ אם בכל מקרה 'זה מי שהיא'.
• ייאוש: 'אם זה גנטי, אין מה לעשות'
• ציפיות נמוכות: 'ככה היא, זה לא ישתנה'.
• דאגה לעתיד: 'איך היא תסתדר ככה בחיים: בעבודה?'
• 'נבואה המגשימה את עצמה'. לא נותנים לה כלים, לא מכינים לה טבלה עם פרסים ועידודים, אלא כל פעם כשזה קורה, נאנחים: 'ידעתי'.
• קונפליקטים משפחתיים: הנושא הנקודתי של 'לקום בבוקר' הופך להאשמה, לקונפליקט זוגי משפחתי, להשקעת אנרגיה בלגרום לאבא להשתנות (ולא, זה לא יקרה☹) וגם לא מאפשר לכם את הכוח הגדול של ההורות: לפתור בעיה ביחד.

והמחיר הגדול מכולם — ברגע שיש הסבר, מפסיקים לחפש. וההסברים האחרים, אלה שאפשר באמת לעשות איתם משהו, פשוט לא נבדקים.

מה ההסבר הגנטי נותן לנו?

אבל ההסבר הגנטי גם מקל עלינו. ההסבר הגנטי מאפשר לנו להפסיק להילחם, ולוותר על ציפיות שלא מתאימות לילד בשלב הזה. הוא מאפשר להבין שלא כל קושי נפתר בכוח הרצון או בעוד גערה, והוא עוזר לנו לכעוס פחות ולהפעיל פחות לחץ. הבעיה היא שבעסקת החבילה הזו מגיעים גם הייאוש והוויתור.
אלא שדמיון בין אלישבע לבין אבא לא מספר הרבה לגבי המקור הגנטי של ההתנהגות של אלישבע.

מה עוד יכול להסביר את ההתנהגות של אלישבע?

לפני שמאשימים את הגנים: 5 הסברים שאינם גנטיקה

יש 5 סיבות אחרות אפשריות שאין להן קשר לגנטיקה:

סיבה 1: למידה על ידי חיקוי

ילדים לומדים התנהגויות מההורים שלהם דרך חיקוי יומיומי. אם אבא תמיד מאחר, הילד לומד שככה הנורמה: מאחרים.

זה לא רק עניין של חינוך מודע. ילדים קולטים אלפי רמזים לא מודעים מההורים שלהם: איך מגיבים ללחץ, איך מתמודדים עם לוחות זמנים, מה חשוב ומה פחות (נחת, רוגע, "הכל יסתדר" או 'לתקתק עניינים' דיוק ומהירות), מהי "מהירות נורמלית".

זה לא גנטיקה – זו למידה חברתית.

סיבה 2: גיל ובשלות

אלישבע בת 7. יש הרבה ילדים בגיל הזה שמתארגנים לאט בבוקר כי הם עדיין לא בשלים להתארגן באופן ממוקד ומסודר. הם עדיין מתפתחים בתחומים של תכנון, ארגון זמן, מעבר מהיר בין משימות, התמקדות תחת לחץ זמן.

בגלל שאבא כבר 'מסומן', המוח מיד קופץ למסקנה שזה ממנו. אבל אולי זה פשוט עניין של גיל.

זה לא גנטיקה – זו בשלות התפתחותית.

סיבה 3: סיבות אישיות של הילד עצמו

יכול להיות שאלישבע מתארגנת לאט בבוקר בגלל סיבות משלה: אולי היא לא אוהבת ללכת לבית הספר, אולי יש לה קושי עם חברה בכיתה, אולי יש משהו שמדאיג אותה, אולי היא עייפה בגלל שלא ישנה מספיק.

אבל בגלל שאבא כבר 'מסומן', המוח מיד קופץ למסקנה שזה ממנו.

זה לא גנטיקה – זו סיבה אישית של הילד.

סיבה 4: דינמיקה משפחתית

יכול להיות שיש לאלישבע תפקיד במשפחה: "הרגועה" או "התינוקת של הבית" או "זו ששונה מהאחרים". במשפחות, ילדים לא רק מפתחים הרגלים. הם גם מקבלים תפקידים. ולפעמים, מרגע שתפקיד כזה מתקבע, הם מתחילים לחיות אותו.

זה לא גנטיקה – זו הדינמיקה שנוצרה במשפחה.

סיבה 5: תגמולים שמשתלמים

כשאלישבע קמה מאוחר, מה קורה? אמא כבר מארגנת לה את האוכל, אמא מוודאת שהכל בסדר, אמא דואגת שהיא תצא בזמן ולא תפסיד את ההסעה, אמא עושה את כל העבודה.

שווה לקום מאוחר: לא צריך להתארגן לבד, לא צריך לדאוג, לא צריך לקחת אחריות.

זה לא גנטיקה – זה עניין של רווח פשוט!

גם אם נניח שזה גנטי: הגנים לא קובעים את ההתנהגות

כן, נכון. יש נטיות גנטיות. יש תכונות שנפוצות במשפחות ועוברות בגנטיקה מדור לדור. לגנטיקה יש השפעה: לפעמים יותר, לפעמים פחות.

גם אז – הנטייה הגנטית לא קובעת את ההתנהגות שלה.

למה? כי גנים פועלים תמיד בהקשר סביבתי.

תנאי סביבה שונים מפעילים ומכבים ביטוי של גנים שונים.

הגנים פועלים כמו תזמורת מורכבת:

• יש גנים מווסתים שמדליקים או מכבים גנים אחרים
• יש גנים ששולטים בגנים מווסתים אחרים
• יש גנים שמחלישים או מחזקים את הביטוי של גן אחר

הסביבה פועלת כמנצח התזמורת –  היא קובעת איזה גנים יתבטאו, מתי ובאיזו עוצמה.

גם אם לאבא ולאלישבע יש נטייה דומה לקשיים בארגון זמן, זה לא אומר שזה קבוע. הסביבה יכולה להשפיע מאוד על איך הנטייה הזו מתבטאת:

• אם יש מבנה ברור בבוקר – הנטייה תתבטא פחות
• אם יש תגמולים על התארגנות מהירה – הנטייה תתבטא פחות
• אם יש לימוד של כלים וטכניקות – הנטייה תתבטא פחות

ואולי הגנטיקה היא בעצם הצדקה?

אם ההסבר הגנטי כל כך לא מדויק – למה אנחנו מאמצים אותו כל כך מהר? כי הוא לא רק מסביר, הוא גם מרגיע. כשאמא פוגשת את הכעס שעולה בה סביב הקימה של אלישבע בבוקר היא נבוכה ותוהה למה זה כזה מקפיץ אותה? מה כבר קרה? הפער בין גודל האירוע לגודל הסערה שקמה בה מטריד אותה. ואז מגיע ההסבר הגנטי ופותר את אי-הנוחות: זה לא רק האיטיות הזוחלת הזו בבוקר,  זה לא רק הגיל שלה, וזה גם לא המורה שהיא לא אוהבת – זה דפוס. זאת היא. אם זה מושרש, אם זה ככה מלידה – אז הסערה מתאימה בגודלה. אז זו לא הגזמה. יש כאן משהו אמיתי וקבוע. ההסבר הגנטי לא רק מסביר את ההתנהגות שלה, הוא נותן אישור לרגש שלנו.
ולפעמים, בלי לשים לב, ההסבר הגנטי הופך למקום שאליו כל התסכול הזה נשפך. כי הכעס הזה מעולם לא היה על עשר הדקות. הוא על הקצב הכללי של אלישבע, שאותו פוגשים בעוד עשרה מקומות במהלך היום. הוא על ההתמודדות היומיומית עם הנינוחות של אבא שלה. הוא על הבקרים הבלתי אפשריים.

כל זה נכון. כל זה קשה. וכל זה ראוי בפני עצמו — בלי שום גֵן.

הרגשות האלה לא צריכים אישור מהגנים כדי להיות מוצדקים, והם היו אמיתיים בדיוק באותה מידה גם בלעדיהם.
אבל כשהכעס נשען על "זה גנטי", הוא כבר לא רק כעס — הוא הופך לאמירה על מי שהיא.
הכעס אמנם מקבל לגיטימציה, אבל הילדה מקבלת גזר דין. זה רווח מיידי שגובה מחיר גבוה לטווח הארוך.

נקודת הבחירה

הנטייה הגנטית היא נקודת הפתיחה. מה שעושים איתה, זו כבר בחירה. וכאן עובר הגבול הדק:

"היא כזאת ולא תשתנה" – ויתור מראש. "היא עוד לא למדה" – קבלה.

שתי האמירות נשמעות דומה. שתיהן מרגישות כמו הפסקת מאבק מיותר, כמו שלום עם המציאות. אבל התוצאה שלהן הפוכה:

ויתור מראש אומר: "ולכן אין מה לעשות".
קבלה אומרת: "ולכן נעשה את זה אחרת".

הראשונה נועלת את הדלת לפתרון. השנייה פותחת אותה.

יוצאים לתכנית פעולה:

ללמוד הרגלי ארגון יעילים, לקבל כלים מתאימים לניהול זמן. תמיכה חיצונית – תזכורות (שעון, טבלת בוקר), מבנה ברור (רצף של משימות), תכנון מראש (הכנת בגדים בערב), תגמולים.

וגם להגיד לאלישבע: "את יכולה ללמוד להתארגן טוב יותר. זה יהיה קשה בהתחלה, אבל אני אעזור לך. בואי נמצא את הדרך שעובדת בשבילך."

אפשר ללמוד כלים לניהול זמן שיעזרו לה להתמודד עם הנטייה שלה. זה יכול לדרוש ממנה יותר מאמץ מילדים אחרים, אבל זה בהחלט אפשרי.

ההסבר הגנטי משנה את הדרך שבה רואים את הילד. הוא לוקח התנהגות ומכליל ומקבע אותה לזהות. הוא מחבר בין אב לבת, מצייר סביבם מעגל, ומעניק תחושה שהכול כבר היה שם מלכתחילה, כתוב, סגור, מחכה. זו הדרך שבה המוח מנסה לעשות סדר במציאות שמתסכלת אותנו.
אבל ילדים אינם הגנים שלהם. הם נבנים קדימה, יום אחר יום, בתוך סביבה שמשתנה, עם מבוגרים שמשתנים איתה. הגנים אינם כותבים את הסיפור. לכל היותר הם כותבים את המשפט הראשון — ואת כל השאר כותבים ביחד.
אולי באמת יש שם נטייה. אולי אלישבע באמת עובדת בקצב אחר, ואולי הקצב הזה באמת הגיע מאבא שלה. את זה אי אפשר לדעת בוודאות, וזה גם לא באמת חשוב. כי נטייה היא לא גזר דין. גם נטייה אמיתית לגמרי זקוקה לתנאים כדי להתבטא, והתנאים האלה נמצאים בידיים שלנו הרבה יותר מכפי שנדמה ברגעים הקשים.
ההבנה הזו לא תשנה את מי שאלישבע היא, וגם לא נועדה לשנות. היא לא הופכת בוקר קשה לבוקר קל, ולא מבטלת את העייפות, את הכעס ואת התסכול. כל אלה אמיתיים וראויים בפני עצמם. אבל היא כן משנה את מה שקורה אחריהם. כשאנחנו מפסיקים לתפוס ילדה כמהדורת כיס של מישהו אחר, ומתחילים לראות ילדה שמתמודדת, נפתחות אפשרויות שלא היו שם קודם. אפשר ללמד. אפשר לתרגל. אפשר לבנות שגרה. אפשר להיכשל ולנסות שוב. אפשר להיות בצד שלה במקום מולה.
הגנטיקה מספרת מאיפה יצאנו. היא לא מספרת לאן אפשר להגיע.