הילדות שלי מסבירה את מי שאני. אז איך היא יכולה להסביר גם את ההפך?

על חוויות ילדות, הסברים משכנעים, וה'לכן' שכמעט תמיד מתאים

• "אני הבכורה מתשעה. גדלתי לשים לב, להיות אחראית, לטפל, לתת. היום אני בת ארבעים ואני לא יודעת לבקש עזרה. אני עושה הכל לבד, עד שאני נופלת".
• "עברנו דירה ארבע פעמים עד כיתה ח', ועד היום יש לי תחושה בסיסית שאני לא באמת שייך".
• "גדלנו בצמצום. היום אני לא זורקת כלום, קונה במבצעים שאני לא צריכה, ולא מסוגלת להוציא על עצמי".

אנחנו שומעים משפטים כאלה כל הזמן, ואנחנו גם אומרים אותם: מקשרים הלוך ושוב בין מה שעברנו בילדות לבין מי שאנחנו היום, וחוששים, מאשימים ומטפלים על פי הקשר הזה.

אנחנו חוששים לפיו: סופרים כמה תשומת לב קיבל השני לעומת מה שקיבל הראשון, ודואגים איך זה ישפיע עליו. מסתכלים על תינוקת שנולדה לתוך שנה קשה במיוחד, ותוהים מה היא סופגת מזה.

אנחנו מאשימים לפיו: את עצמנו "עם הבכור הייתי קשוחה מדי, ולכן הוא מאוד רגיש ותמיד בחוויה שהעולם נגדו". ואת ההורים שלנו "אצלנו בבית אף פעם לא דיברו על רגשות, ולכן אני כזה". ואנחנו מחליטים לפיו במה לטפל. כשמשהו לא עובד היום, הדבר הראשון שאנחנו עושים הוא ללכת אחורה ולחפש שם את השורש.

אותה ילדות בדיוק, סוף אחר לגמרי

גדלתי בבית שבו הכל היה עליי, ולכן היום אני יודעת בדיוק איך לגייס אנשים ולחלק משימות. רכשתי את היכולת לארגן, לנהל, להאציל סמכויות. לא הייתי מצליחה לעשות את מה שאני עושה היום בלעדיה".

אותה ילדות, אותן שנים, אותה נתינה — ותוצאה הפוכה. והמילה "ולכן" עובדת חלק בשני הכיוונים.

"עברנו דירה ארבע פעמים עד כיתה ח', ואני מרגיש בבית בכל מקום שאני מגיע, יודע איך לפתוח, איך להתחבר."

זה נכון גם לצמצום כלכלי בילדות: "ולכן אני לא מוציאה על עצמי" / "ולכן אני מפצה בלי חשבון" / "ולכן אני מעריכה את השפע שיש לי ויודעת להנות ממנו עד הסוף".

חינוך קפדני מסביר יופי ילד צייתן, ומסביר יופי גם ילד מרדן.

בית עם ציפיות גבוהות מסביר ילד מצטיין, ומסביר גם ילד שקורס תחתן.

כולם נשמעים נכון. וזו בדיוק הבעיה.

אז מה בעצם אפשר ללמוד על ההשפעה של חוויות חיים מוקדמות על עיצוב האישיות של הבוגr?

מהסוף להתחלה: כמה התחלות אפשריות

ראינו סיבה אחת שמובילה לתוצאות הפוכות. עכשיו נלך בכיוון ההפוך: תוצאה אחת, שאליה מובילות סיבות הפוכות.

אישה בת ארבעים לא יודעת לבקש עזרה ועושה הכל לבד עד שהיא נופלת. למה?

כי היא הבכורה מתשעה, ומאז ומתמיד היתה אחראית וטיפלה והעניקה. או כי היא דווקא הקטנה מתשעה, שכולם עזרו לה תמיד ולכן לא למדה לבקש. או כי היא האמצעית, שנפלה בין הכיסאות, היתה שקופה והתרגלה לעשות הכל לבד.

שלוש ילדויות שונות לגמרי, ובכל אחת מהן ההסבר מתיישב בלי לחרוק.

וכך גם עם אדם רגיש וזקוק. בגלל שכשהיה קטן ההורים קפצו לכל ציוץ שלו והוא התרגל שהעולם מסתובב סביבו; או בדיוק להפך, כי אף אחד לא שם לב אליו, ונשאר לו חסך.  מישהי שמתקשה לעמוד בזמנים: או כי אבא שלה היה קפדן מאוד בענייני זמנים וזה יצר בה התנגדות פנימית, או כי גדלה בבית זורם שבו השעון היה בגדר המלצה רחוקה. כלומר: גם אם נדע בדיוק מה קרה בילדות, לא נוכל לדעת לצפות מה יהיה בבגרות. וגם אם נראה בדיוק מה קורה בבגרות, לא נוכל להסיק מה היה בילדות.

המנגנון תמיד נבחר אחרי שיודעים איך זה נגמר

נניח שאנחנו רואים ילד מצטיין, וההורים שלו יועצים חינוכיים. נאמר: ברור, ההורים יועצים, הם יודעים לחנך. אבל נניח שאנחנו רואים דווקא ילד מתמודד, וההורים שלו יועצים חינוכיים. נאמר: ברור, הסנדלר הולך יחף.

אותו גורם בדיוק, שתי תוצאות הפוכות, ובשני המקרים הוא הסביר לנו הכל.

ואם ההורים אינם יועצים? הסיבה לילד מצטיין היא שיש לו הורים תומכים, או שהוא ילד מוכשר, או שהמסגרת מתאימה לו. הסיבה לילד מתמודד היא שאין להורים כלים, או שהם עסוקים בפרנסה, או שלא שמו לב בזמן. אנחנו בוחרים את המנגנון אחרי שהתוצאה כבר לפנינו, ותמיד יש אחד שמתאים. ולכן ההסבר לא מסתכן בשום דבר. הוא לא יכול להפסיד, וגם לא יכול להרוויח: הוא לא מלמד אותנו אם מה שעשינו עבד, ולא מה כדאי לעשות אחרת בפעם הבאה. הסבר כזה הוא לא הסבר. הוא כותרת שמדביקים על משהו שכבר קרה.

שאלה אחת ששווה לשאול

יש מבחן קטן שאפשר לעשות כמעט לכל הסבר סיבתי שאנחנו מחזיקים בו. שואלים עליו: מה היה צריך לקרות כדי שההסבר הזה יתברר כלא נכון?

חוזרים לבכורה מתשעה. אילו היתה גדלה לאדם אנוכי, היינו אומרים שהיא מיצתה את הנתינה שלה. אילו היתה גדלה לאדם חלש ונזקק, היינו אומרים שהיא נשחקה. אילו היתה מנהלת מצליחה, היינו אומרים שרכשה כישורי ארגון. ואם נטען שאצל אחת פעל מנגנון אחד ואצל השנייה פעל השני — איך בכלל אפשר להפריך אותנו? אין דרך.

וכשאי אפשר לחשוב על שום תוצאה שהיתה סותרת את ההסבר, סימן שהוא לא באמת עוזר לנו להבין מה קרה. הוא רק מתאר אותו במילים אחרות. אם אפשר להסביר באמצעות אותה סיבה כל תוצאה אפשרית, מה בעצם למדנו ממנה?

וכאן חשוב לדייק: אין הכוונה שההסברים האלה שגויים. ייתכן מאוד שחלקם, או אחד מהם, דווקא נכון לגמרי. הכוונה היא למשהו אחר: שאי אפשר ללמוד מהם דבר. שהם חסרי משמעות: הם לא יכולים לתרום למניעה של קושי, או לקבלת החלטות טיפוליות מותאמות, והם גם לא מאפשרים לצפות מה יקרה לילד אחר שעבר את זה. זה דומה למי שקונה את כל הכרטיסים האפשריים להגרלה. כשהמספרים יוגרלו, יהיה לו כמובן כרטיס זוכה. אבל עכשיו מתחיל החלק המעניין: הוא מנופף בכרטיס הזוכה, מראה לכולם שהנה, הוא צדק. הוא צפה את התוצאה מראש. כדאי להקשיב לו, הוא ידע איזה כרטיס לקנות!

כך גם כשאנחנו מסבירים בדיעבד את הקשר בין הילדות לאישיות. הסבר שמתאים לכל תוצאה אפשרית מתאים כמובן גם לתוצאה שקרתה בסוף — אבל מזה אי אפשר ללמוד עליו כלום, כי הוא היה מתאים בכל מקרה. התוצאה לא מוכיחה שההסבר הזה הוא הנכון, שכדאי בפעם הבאה לעשות כך ולא אחרת, שאם עכשיו כך – אנחנו יכולים לצפות מה יקרה בעקבות כך.

אם ההסבר "ההורים יועצים" מתאים גם לילד מצטיין וגם לילד מתמודד, מה בעצם הוסיפה לנו המילה "יועצים"? ואם יש חסכנים שגדלו בצמצום ויש חסכנים שגדלו בשפע, מה הוסיף לנו הידע על המצוקה הכלכלית? ההסבר לא הסביר. הוא נתן שם למציאות.

ההסברים לא צופים קדימה, לא עוזרים לנו להיות הורים טובים יותר או מחנכים יותר, לא עוזרים לנו להחליט אם לעבור דירה, ולא מרוויחים בפיס בשבילינו. אבל הם כן גובים מחיר.

שלושה מחירים

עד כאן זה נשמע כמו בעיה תיאורטית. היא לא. כי בפועל ההסברים האלה גובים שלושה מחירים גבוהים, שאנחנו משלמים שוב ושוב בבלי דעת:

הם מפחידים. ולכן הורים ידחו מעבר דירה הכרחי מחשש איך זה ישפיע על הילדים. ולכן הורים שמתמודדים עם לחץ כלכלי לא ישנים בלילה מהמחשבה מי יודע איזה חותם זה יטביע בילדים. והרי כבר ראינו שאי אפשר לדעת לאיזה כיוון זה ילך, אבל המונה של התשלום מתקתק ללא הרף, והמחיר נגבה מהורים שכבר עושים כמיטב יכולתם.

הם מאשימים. שמעתי פעם על אדם שהיה זקוק לעזרה נפשית. תקופה ארוכה הוא סירב ללכת לטיפול, עד שהתרצה. בני הזוג סיפרו על כך לאמו, והיא קמה, ניגשה לתיק שלה, הוציאה פנקס צ'קים, רשמה מה שרשמה, הגישה את הצ'ק לבנה ואמרה: "זה על החשבון. בכל מקרה יתברר שאני אשמה".

ההורים אשמים כשהעבירו את הילדים שוב ושוב וגם כשנשארו כל השנים באותו מקום ולא נתנו לילדים להתנסות מחוץ לחממה. אנחנו מאשימים את הבית שגדל בצמצום, וגם את הבית שנתן בשפע ולא לימד ערך לכסף. את האם שיצאה לעבוד, וגם את זו שהיתה בבית כל היום. את הדרישה לתפקוד, וגם את הוויתור עליה. את הרכות, וגם את הקשיחות. ובכל פעם מחדש, על בסיס הסבר שאין דרך להכריע בעדו או נגדו.

הם מכתיבים את הטיפול. כשיש בידינו הסבר מוכן — קבלת הפנים המתעלמת בבית הספר החדש, הדחייה בכיתה ד' — אנחנו מחפשים את המטבע מתחת לפנס. משקיעים חודשים בעיבוד אירוע מלפני עשרים שנה, ופחות שמים לב למה שפועל דווקא עכשיו: העבודה, שעות השינה, מערכת יחסים נוכחית, מצב בריאותי, בדידות. את הדברים האלה אפשר לבדוק, ואפשר גם לשנות. הסיבה שבחרנו איננה ניתנת לא לבדיקה ולא לשינוי — ובכל זאת היא זו שקיבלה את כל תשומת הלב.

אז למה זה כל כך משכנע

אם ההסברים האלה לא עושים את העבודה, ובנוסף, גורמים לנזקים, למה אנחנו נצמדים אליהם, ולמה הם "נשמעים" לנו כל כך?

כי הם עושים עבודה אחרת לגמרי, וחשובה מאוד: הם מארגנים את המציאות. הם נותנים סדר במקום כאוס, עולם שאפשר להבין, תחושה שדברים לא קורים סתם. ויש בהם גם הגנה שקטה: לי זה לא יקרה, כי אצלי אין את הסיבה הזאת.

הם נותנים תחושת שליטה. לא שליטה — תחושת שליטה. וגם היא יקרה מפז עבור היכולת שלנו לתפקד יום־יום. הצרכים האלה אמיתיים ולגיטימיים לגמרי, וההסבר עושה את העבודה שלו — פשוט לא את העבודה שנדמה לנו שהוא עושה. הבעיה מתחילה ברגע שהסבר שממלא צורך רגשי בוודאות ובבהירות  – מתחזה לידע, כי אז אנחנו מתחילים להשתמש בו כמו בידע.

אז מה כן?
לחוויות הילדות יש השפעה על מי שאנחנו. אבל מלבד מקרי קיצון חמורים, אי אפשר לדעת מראש כיצד חוויה מסוימת תשפיע על אדם מסוים. אותה חוויה יכולה להוביל אנשים שונים לכיוונים שונים, ואנשים שהגיעו לאותה תוצאה יכולים להגיע אליה בעקבות חוויות שונות לגמרי.
לכן, כשאנחנו מסתכלים על אדם מבוגר ומנסים להבין מדוע הוא כזה, אנחנו יכולים להציע הסברים. ייתכן שהם נכונים, וייתכן שלא. אבל הסבר שהיה מתאים באותה מידה גם לתוצאה ההפוכה לא יכול ללמד אותנו דבר: לא לצפות מה יקרה לילדים שלנו, לא לקבוע מי אשם, ולא להחליט מה צריך לעשות עכשיו.
אפשר לספר את סיפור הילדות שלנו, למצוא בו משמעות ולהבין באמצעותו משהו על החוויה שעברנו. רק לא כדאי להתייחס אליו כאל ידע.
כשה"ולכן" עובד לשני הכיוונים, הוא לא מוביל לשום מקום. הוא כמו מי שקנה את כל הכרטיסים בהגרלה: תמיד יהיה בידו כרטיס זוכה, אבל הוא לא יוכל להגיד לנו איזה כרטיס לקנות.
ואם רוצים לבדוק את זה על עצמנו, יש דרך פשוטה. חשבו על אדם שאתם מכירים היטב, שעבר בילדותו בדיוק את מה שאתם חוששים ממנו עכשיו אצל ילדיכם, ובכל זאת התפתח בכיוון שלא הייתם מצפים לו.
יש כזה. תמיד יש.
לא כדי להוכיח שהכל מסתדר בסוף, ולא כדי להסיק שלחוויות ילדות אין השפעה,
אלא כדי לזכור שיש יותר ממסלול אחד, ושהעתיד עוד פתוח.